היתה לנו “חבורת קפה” בפריז. כל יום התכנסנו כמה חברים לעבוד בבית-הקפה LE CHAT NOIR על הצטלבות רחובות ז’אן-פייר טאמבו ורו סן מור. העובדים במקום ידעו בדיוק איזה קפה כל אחד מאיתנו אוהב ואנחנו, כצרפתים מלומדים אה-לה ז’אן-פול סארטר וסימון דה-בובואר, עקבנו אחרי ההליכות והנימוסים של התרבות הצרפתית.

כשיצא הסרט “גינסבורג” בצרפת כמובן שאף לא אחד ויתר על ההזדמנות לצפות בו. זה סרט שמתאר באופן כזה או אחר את חייו של המוזיקאי הצרפתי- יהודי סרז’ גינזבורג. אני גם זוכרת מה קדם לזה- התרגשות מאוד גדולה שנבנתה על ידי התקשורת המקומית- טלויזיה, קולנוע, עיתונות ובעיקר עיתונות אופנה. זהו סרז’ גינסבורג:

 

Gainsbourgb

סרז’ גינסבורג

 

 

Charlotte_Gainsbourg

שארלוט גינסבורג

כשחיים בפריז ומתערים בחיי הצרפתים, נדבקים בתחומי העניין שלהם. אחד מהתחומים האלה הוא הזמר הזה, שהוא סוג של אבן דרך בחייו של כל צרפתי, לא משנה מאיזו עדה. מה גם ששארלוט גינזבורג, בתו של סרז’ ושל אשתו-גרושתו ג’יין בירקין (הזמרת והתיק) היא “חביבת הקהל הצרפתי”. הבאזז בצרפת כולו סביבה ועל השיק הלא מתאמץ שהיא משפריצה. משמע- צרפתיה אמיתית. לא סתם הרמס וקראו לתיק הנמכר והיקר ביותר שלהם על שם אימא שלה. זאת הסיבה, כנראה, שהיא פרזנטורית ודוגמנית של כל מיני מותגי יוקרה צרפתים וכל הצרפתיות מנסות לחקות אותה.וזוהי שארלוט גינזבורג (יש דמיון בין האב לבתו?)מסתבר שיואן ספאר, במאי הסרט “גינזבורג” הציע לשארלוט לשחק את אביה בסרט אבל היא סרבה עקב הקשר המיוחד שהיה לה איתו. שארלוט גינזבורג ידועה כמי שאחראית על זכרו של אביה. היא חונכה על ידי גינזבורג כיהודיה לכל דבר, התחתנה עם הקולנוען איוון אטאל, שנולד בכלל בארץ ומזוהה בצרפת כאוהדת ישראל שארלוט שימרה את דירתו של אביה כפי שהיתה מאז ומתמיד. דבר לא זז שם מהמקום.

מארק ג’ייקובס, המנהל האמנותי המיתי של לואי ויטון, סיפר לי במהלך ראיון שעשיתי איתו, שממסגרת שיטוטיו לחיפוש דירה, הוא ביקר בדירה של גינזבורג, ושארלוט עשתה לו את הסיור הנדל”ני. הוא מצא שם מזוודת לואי ויטון ישנה שגינזבורג צבע בשחור והסמל של לואי ויטון רק ביצבץ מהקטעים המקולפים של המזוודה (ואני שואלת: מי  צובע מזוודה  של לואי ויטון בשחור?) זה מה שנתן לג’ייקובס את הרעיון לקו שלם של גרפיטי עבור המותג. הנה דוגמא:

 

VUITTON BAG

 

אז הלכנו כל חבורת הקפה LE CHAT NOIR לראות ביחד את הסרט. הבילד-אפ התקשורתי שעשו היה כזה, שציפיתי לראות סרט יוצא דופן. סרט של פעם בחיים.

אבל ליוצר הסרט, יואן ספאר, היו תכניות אחרות. דבר ראשון הוא קורא לסרט שלו “אגדה”, הגדרה מוזרה למה שמסמן ומסתמן כאדפטציה לא נאמנה לחיים עצמם של מושא הסרט-כלומר, סוג של “השתמשתי בשם שכולם מכירים אבל עשיתי פה מישמש של מה שאני רוצה ולא נאמן למציאות”.

לסרט יש פרקי בדיה, הגובלים בפנטזיה ומדע בדיוני. באופן אישי-לא אהבתי. כגודל הציפיה-כך גודל האכזבה.

מצד שני-מי שאין לו ציפיות, לא מכיר את הדמות של גינזבורג, לא מרותק ממנה, מסוקרן ממנה או רוצה לקבל את חייו כקלסתרון מסודר- בפירוש מומלץ ללכת לצפות בסרט. זה עשוי להיות תרגיל קולנועי אמנותי ומעניין.

נקודת אור: השחקן אריק אלמוזנינו שמשחק את גינזבורג, כל כך דומה לו שאפילו לא היה צריך לבנות לו אף.

עוד פרט טריוויה מעניין: כמעט את כל הנשים בחייו של גינזבורג שנוכחות בסרט, משחקות דוגמניות לוהטות. את ג’ולייט גרקו משחקת אנה מוגלאליס, המוזה לשעבר של קארל לגרפלד בשאנל; את ג’ין בירקין משחקת הדוגמנית הבריטית לוסי גורדון, שהתאבדה עם סיום צילומי הסרט; ואת בריזי’יט בארדו משחקת לטיסיה קאסטה, המוזה של איב סן-לורן.

הווג הצרפתי הקדיש באותה תקופה גליון שלם כולל שער ללטיסיה קאסטה. בגליון הזה קאסטה סיפרה שיחת טלפון שהיתה לה עם בארדו, שהעידה שסרז’ גינסבורג תמיד היה בסדר איתה, למרות שמעולם לא היתה מאוהבת בו. לטיסיה קאסטה ביקשה שישחזרו עבורה שלושה צמידים שענדה בארדו באותה תקופה ולא היה נעים לה לבקש אותם מבארדו עצמה. 

גם אני לא ביקשתי מבריזי’ט בארדו צמידים אבל ביקשתי ראיון. וגם קיבלתי. הנה הראיון שנתנה לי בריזי’ט בארדו ופורסם ב”ליידי גלובס”

 

 

בריזי'ט בארדו

בריזי’ט בארדו

Your email address will not be published.